ספרות קדושת המקום הפנימי מאת אמיליה פרוני פריחה פראית אהרן אפלפלד תצלום: עדי מזן אהרן אפלפלד. הוצאת כתר, 199 עמ', 79 שקלים גד ועמליה הם אח ואחות יהודים הגרים בבית מבודד על פסגת הר, אי שם בקרפטים, בראשית המאה ה-19. הם קיבלו בירושה מדודם אריה את הייעוד לשמור על מקום קדוש זה, שבעבר נמלטה אליו קבוצה של יהודים מפני פורעים, התבצרה בו ונלחמה בגבורה רבה, עד שנפלו כולם. הם נקברו בבית העלמין שעל הפסגה, שהפך למקום עלייה לרגל ליהודים שבאים לבקש רפואה וישועה: "יש בקרבם אנשים מאמינים, שאמונתם גלומה בכל תנועה שלהם, ויש מיואשים שהייאוש לא מרפה מהם גם כאן. המופקרים מכל הם סוחרי הרפואות והקמעות שבאים להציע רפואות שקר וגונבים את תמימותם של האנשים. (...) משונה, דווקא אל מקומות שיש בהם קדושה נמשכים הנוכלים". שני האחים עזבו את ביתם בשפלה וגרים על הפסגה כבר שש שנים. הרומן, המתאר את שנתם השישית שם, נפתח בבדידותה הנוראה של עמליה, המתבוננת שעות ארוכות בהתחלפות העונות הנשקפת מחלונה. היא מפחדת מהסתיו, כי השמים הופכים לכעין הינומה אפורה ומבשרים על התקרבות החורף, על לילות ארוכים מדי וחשוכים מדי. היא מתגעגעת לחיים בשפלה, וגד אחיה מנסה לנער אותה מגעגועים ומרגשות בכלל. הוא מטיף לה: "לא לחשוב על השפלה... לנו יש תפקיד חשוב כאן. אנחנו שומרים על המקום הקדוש הזה, ובזכות זה לא יאונה לנו כל רע. צריכים ללמוד להתבטל". גם את גד חונקת ורודפת בדידותו, ואף על פי שהוא משתדל להפוך את הבדידות להתבודדות מרצון, המצוקה אינה מרפה גם ממנו. עמליה מספרת לגד: "חלמתי כל הלילה על הבית שלנו בז'דובה", וגד נוזף בה ברכות: "אני מרחיק את החלום ממני. החלום הוא תעתוע". גד לוקח על עצמו את התפקיד של שומר המציאות ועמליה מסכימה להיות מכל-הרגשות של שניהם, אך קיימת ביניהם קרבה כה עמוקה, שכל אחד מבטא באופן מנוגד ולכאורה הפוך את הצד הנסתר של השני. לשניהם עכבות בדיבור: בילדותה המוקדמת אהבה עמליה להשתמש במלים מוזרות ובלתי מובנות, ואמה נזפה בה ואפילו סטרה לה על ההרגל הזה, עד שחדלה לדבר בכלל. גם אצל גד לשונו הלכה ודבקה לחכו והיה תובע מעמליה לדבר, דבר שהוא עצמו התקשה בו. גד ועמליה כלואים בהסגר חונק ואכזרי, וחובתם המוסרית היא לשמור עליו. גד שומר על ביתם מפני פורעים וגנבים, נאבק כגיבור עגנוני באיתני הטבע המאיימים על בית העלמין וטיפל בכל מצבה ומצבה במשך שעות ארוכות. עמליה מנקה את הבית ומבשלת. אמנם ישנם רגעים של רוגע פסטורלי, אך למעשה שניהם מתייסרים בגורלם המר. הבדידות הקשה והאווירה הקודרת מעצימות את הקרבה ביניהם, והם הופכים לזוג נאהבים. עמליה מתמסרת לתשוקתה, שלמה לגמרי באהבתה ובטוחה שזה מעשה נכון גם בעיני ה'. גד מוטרד ממנה, מנסה לכבוש את ייצרו, אך מוצא עצמו טובע בגופה השופע. בלילות החורף המייגעים גד ועמליה אוהבים, שותים עד שיכרון, שרים שירי ערש ושירים רוחניים, משתחררים מעכבות בדיבור ומשוחחים בלי הרף על חייהם. הם מפנטזים על חיי השפלה, מספרים זה לזה חלומות ומעלים זיכרונות על משפחתם. עמליה חושפת את אכזריותה של אמם כלפיה: "היא ביקשה לעקור אותי מהשורש", היא מתוודה באוזני אחיה. גד מספר על אביהם, איש טוב לב שעד כה היה דמות שולית למדי אצל שניהם. הם חיים בכעין ממד א-טמפורלי, נטול מועדים ולוחות שנה, שבו ההסתגרות מפני העולם החיצון מאפשרת פריחה פראית של עולמם הפנימי. עמליה הולכת ומתעגלת, כל חלק של גופה ונפשה מבטא חושניות מסחררת, וגד, מרותק מהצירוף המופלא של חושיות ורוחניות אצל אחותו, מרפה אט אט מנוקשותו המוסרנית, מאפשר לעצמו לשחרר את ייצרו והופך מאדם דתי לאדם רליגיוזי. רליגיוזיות, במובן שמרטין בובר מתכוון אליה, היא הרוח החיה והמחדשת את הדת, שהיא מכלול הדינים והחוקים המשמרים את המסורת. הוא אינו מסוגל עוד להתפלל ואחותו מרגיעה אותו ואומרת שהוא מתפלל בצורה אחרת. הזוגיות של גד ועמליה הופכת לחוויה רליגיוזית וחושית כאחת. הקורא שוקע אתם באהבתם היוצאת דופן, ויחד אתם אינו מבחין שהשניים, במרוצת הזמן, מידרדרים ואינם פוסקים מלהשתכר. בד בבד עם העמקת הקשר ביניהם הופך העולם החיצון למאיים יותר ויותר: מקורות פרנסתם מידלדלים, משום שפחות ופחות עולי רגל מגיעים לפסגה ואלה שמגיעים עניים מדי ואין ביכולתם להעניק להם תרומה; הולך ומתעצם הפחד מפני פורעים חדשים ומגיעות מהשפלה שמועות על מגיפת הטיפוס המתפשטת. "פריחה פראית" הוא רומן בעל עוצמה אדירה, שתופס את הקורא לא רק בזכות תיאוריו הנפלאים על הקרבה הנפשית בין שני אנשים, אלא בעיקר משום שההתרחשות העמוקה המתוארת בו מבטאת את נפשו של המחבר, ובו בזמן את הנפש היהודית הנקרעת בין התשוקה האירוטית למקום לבין הרתיעה ממנו. במאמרו "על המקום" כותב זלי גורביץ', אנתרופולוג ומשורר, ש"הישראליות קשורה בטבורה לתנ"ך כמיתוס יסוד של המקום... סיפור המקום שנתרכז בו, משתלשל כעלילה היסטורית, מאברהם עד יהושע: מגיעים אל המקום אך מיד עוזבים אותו כדי להגיע אליו שוב. ואולם מקומיות היא יותר בבחינת מושא השאיפה ומוקד הפרובלמטיות של הישראליות. בפועל, המקום עדיין אינו מקום. עדיין אנחנו עסוקים במציאת מקומנו". "פריחה פראית" הוא סיפור אישי וקולקטיווי על המקום, מין סיפור תנ"כי עשיר ורב-רובדי. גד שמע פעם ש"בכל הר יש שמץ מהר סיני, בכל הר רואים במקצת את הקולות. ההר קרוב יותר לאלוהים. לא בכדי ניתנה התורה בהר ולא במישור. המישור טבוע בגשמיות, ועל כן אין רואים את הקולות שם". ניתן לראות קולות רבים בסיפורם של גד ועמליה, והם קולותיו הפנימיים של הסופר הנובעים מעומק נפשו. ספרות מסוג זה מתקיימת מעבר לטוב ולרע ומאפשרת לקולות הסופר לצוף על פני השטח. מקום התרחשות העלילה הוא על אחת מפסגות הרי הקרפטים, אזור הולדתו של אפלפלד. שם חי כילד מאושר בחיק משפחתו עד גיל שמונה, כשהפורעים עקרו אותו לפתע ממשפחתו ומביתו. מאז הוא מנסה שוב ושוב לשחזר ולשקם את עולמו האבוד דרך כתיבתו. אגדות מנחמות לא רק ילדים. באגדות ובמיתוסים רבים מופיע המוטיב של אח ואחות הגרים רחוק מביתם: בין אם הלכו לאיבוד ביער ובין אם גורשו מביתם, היפרדות זו מצביעה על שלב התפתחותי חדש בחייהם. במקרה הזה, בניית הזוגיות המופלאה בין גד לעמליה מבטאת בעיני מעין שחזור של זוגיות הורים שפורקה לילד הצעיר. ברומן לא מתוארת זוגיות אידיאלית אלא זוגיות שלמה, ועצם העובדה שהם אח ואחות ממחישה את התמזגותם המוחלטת. מערכת היחסים הזאת אמנם מערערת במקצת, אך היא אינה מוצגת בספר כיחס פרוורטי אלא כהמשך טבעי לקרבה מיוחדת במינה, ואינה מאבדת אף לא לרגע ממהותה הרוחנית, הקדושה. בגיל צעיר כולנו חשים שהורינו הם קדושים, ואם אותה קדושה, או יציבות, נלקחה, גם בגיל שבעים זקוקים לה. הרגש של קדושת המקום ניכר גם בתיאורים יפהפיים של ההרים, של הנופים, של התחלפות צבעי השמים בעונות השונות ושל ניחוח האדמה: הגעגועים להורים הם געגועים לסביבה שלהם, לקולות ולמראות שעטפו אותם. אפשר לראות בסיפורם של גד ועמליה קול נוסף, המצטרף לקול של כמיהה לשלמות ההורים והמקום, והוא הקול המחפש את סוד השמירה על הזהות היהודית לאחר השואה. הרי חייהם של שני הגיבורים מתנהלים בין הסתגרות כפויה וקודרת המגינה על המתרחש ביניהם על הפסגה, לבין המשיכה לשפלה - מושא זיכרונותיהם ודמיונותיהם, מקור איום וסכנה שבו בזמן מייצג חיים ייצריים ופתוחים. קוטביות זו היא כעין שרטוט של דילמה נצחית בזהות היהודית. הגורל היהודי, על פי המחבר, הוא להחזיק ולהכיל את הקוטביות הזאת שבין שמירה קנאית על הזהות, עם הסכנות הכרוכות בכל הסתגרות, לבין התבוללות והפחד מאובדן הזהות בכלל. אמנם קשה להיות יהודי, בארץ ובגלות, בימים ההם ובזמן הזה, אבל עמדתו של אפלפלד ברורה וחד-משמעית: חשוב לשמור בנאמנות על המקום הפנימי הקדוש, הרוחני, הייחודי לנו ולעטוף אותו באהבה. זהו מקום פנימי ולא גיאוגרפי, מקום שירשנו מדורות שקדמו לנו ושעלינו לחדשו ברוח רליגיוזית. זו עמדה המבקשת אינטגרציה בין ניגודים, בין העיקרון הגברי (גד) לעיקרון הנשי (עמליה), עמדה המזכירה את מושג האחריות של לווינאס, שבה בעצם ה"לעמוד" מול העולם יש חשיבות מכרעת. בנוף הישראלי השסוע בין חילוניות קיצונית, המוותרת על יהדותה, לבין קנאות דתית, המסרבת לכל הפריה מבחוץ, אפלפלד משמיע קול ייחודי ומיוחד במינו: הוא שומר על מקומו הפנימי כעל נכס יקר, גם אם הדבר כרוך בקונפליקטים; הוא יוצר מתוכו ונבנה ממנו. ובעיקר, הוא אינו מוותר לשואה: לא לשואה בחוץ ולא לשואה בפנים. אמיליה פרוני היא פסיכולוגית קלינית. ספר בעריכתה "המשחק: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות