אבי באומן
הפחד מן הנשי
הרצאה מתוך כנס על הגותו של אריך נוימן, שנערך במכון ון-ליר ב- 19.2.09
בהקדמה לספר הפחד מן הנשי שנכתבה בתל-אביב בשנת 1952 מציין א. נוימן, כי מאמריו על נושא הנשיות נכתבו בעיקר כתגובה לחד-צדדיות של ערכי הפטריארכאליות הזכרית המערבית. הבורות הבסיסית בהבנת השונה בפסיכולוגיית הנשי והאישה, טוען נוימן, תרמו רבות למשברים של תקופתנו. הבנת הנשי חשובה, אומר נוימן, גם עבור הפרט, אך גם לשם ריפוי החברה.
אליבא דנוימן, ההסטוריה מוכיחה לנו, כי התפתחות התודעה במערב הינה בעיקרה גברית. יש בה הכוונה רבה לפעילות, הישגיות ורציונאליות, והיא נועדה להוביל לתרבות פטריארכאלית. בניגוד לכך, שונים החוקים החלים על התפתחות התודעה הנשית, כמובן כל עוד היא אינה משתתפת בערכים הללו ואינה מחקה את ההתפתחות הזכרית.[1]
שלא כמו פרויד, ששם במרכז הפסיכולוגיה של האישה את קנאת הפין, ויונג, שהוקסם מן האנימה אך היה שמרני יותר כאשר היה מדובר באישה, מתייחס נוימן לנשי במלוא הרצינות וההערכה ומנסה לצאת ולשחררה מתוך העולם הפטריארכאלי הצר! כמובן שצריך לזכור את רוח הזמן: פרויד, יונג ונוימן שייכים לשלושה דורות שונים!
גישתו השונה מקודמיו מתבטאת בכך, שנוימן חקר וכתב על התפתחות הנשי. ראשית, במסה שלו על אמור ופסיכה, שם עוברת הנפש הנשית מסע להתפתחות הארוס והאהבה. בתחילה היא מוקרבת לחתונת הדרקון המפחידה, המסמלת חתונה פטריארכאלית משוללת אהבה ומודעות, ובהמשך היא נופלת להתאהבות חושנית, וממשיכה בפיתוח היכולת העמוקה לאהוב בכלל ולחוש באהבה אינדיבידואלית ורוחנית – הכל בתחום שנוימן מכנה התפתחות הנשי. בהמשך, נוימן כותב מאמר חשוב ביותר על "שלבים בהתפתחות האישה", שם הוא מייחד את התפתחות האישה בנפרד מזו של הגבר. לאחר התקופה הראשונה במטריארכאט מופיע המשך השמירה של הבת במטריארכאט לשם חיזוק הנשי, ואז מופיע המעבר אל האב, שהופך עבור הבת לדמות אידיאלית. המשך ההתפתחות היא בהשתחררות מהאב הגדול, התחברות מחוזקת של האישה אל נשיותה, מפגש האישה עם הגברי האותנטי והעלייה לעבר נשיות חכמה, סופיה. בכל שלב ושלב, מוסיף נוימן, אורבת סכנת ההיקבעות להתפתחות האני של הבת.
וכך בהמשך, ניתן גם לראות את גישתו המיוחדת של נוימן לנשי במאמרו "הירח והתודעה המטריארכאלית", בו מבהיר נוימן את התודעה האחרת, הנשית המטריארכאלית, שבה הגוף והרגש מרכזיים. מודעות זו יוצרת לדעתו את הבסיס להתנהגויות, מנהגים ואופנויות המאפיינים את האישה, וכן את החיבור בין הנשי ומודעות זו לאדם היוצר. נוימן אומר: "באופן סימבולי אישה יכולה להבין את העולם לא רק מהראש אלא עם כל גופה .... תהליכים רוחניים רגשיים וגופניים מחוברים אצלה יחד באופן שיהיו זרים לגבר הממוצע"[2]
נוימן נותן גם התייחסות לרוח האדמה והנשי לעומת רוח השמיים והזכרי, האל הפטריארך, במאמרו על ארכיטיפ האדמה בעידן החדש (מאמר מתוך הרצאות הארנוס, מופיע בעברית בספר על האדם המיסטי). התעניינותו של נוימן באם הגדולה היא כבסיס, הן בחיים והן במקור להתפתחות התודעה, וכן פיתוח המושג המעניין של התודעה המטריארכאלית, מצביעים על החשיבות העצומה שהוא מייחס לנשי בהתפתחות האדם.
ברוח הדברים הללו מתייחס נוימן למפגש בין הגברי לנשי כמפגש שוויוני לכל דבר, מפגש של חתונה. לא כובש ונכבש, נכנע ומכניע, אלא השוויון, החברות, ההשלמה והפיוס ההדדי, כמביאים לשלמות, הן פנימית והן חיצונית, כמו שמופיעים במאמרו המנתח על האופרה "חליל הקסם".
אך לשלמות זו עוד נגיע, לא לפני שנכיר את המאבקים, הפחדים ההדדיים והתהפוכות בין המינים. כי גם הגברי וגם הנשי מוכלים מראש באם ובאב הטרנס-פרסונאליים וביחסים הסבוכים ביניהם, אם במשפחה ואם בחברה הפטריארכאלית שלנו, גם בקולקטיב וגם בלא מודע הקולקטיבי.
כמו כן מדגיש נוימן עד כמה קיימת עדיין החתונה הפטריארכאלית המקובעת, כדי להשאיר את האישה במקומה ולשמור על הסדר החברתי. חיזוק לכך נמצא ביהדות בתפילה היומית של הגבר : "ברוך שלא עשני אישה".
בהצגה היום ננסה לראות כיצד רואה נוימן את היחס אל הנשי: ההיקסמות, האמביוולנטיות, הפחד ממנו, בילדות, בהתבגרות אצל הילד והילדה, אך בעיקר אצל הגבר ואצל האישה.
ראשית נאמר, שנוימן אינו מגנה את הפחד. להיפך, דעתו הינה כי הפחד הוא בעצם אחד מפניו האפשריים של העצמי אשר עדיין איננו עצמי. הפחד מבטא את הזרות והרתיעה ממה שעדיין איננו עצמי, האחר בתוכי, המאיים על האדם אך גם מאתגר ומסמן לו שהגיע הזמן לאינטגרציה של משהו חדש. הפחד יכול אם כך להיות דחף או קריאה להתפתחות! ובמקרה שבן האדם נרתע ונמנע, ייתכן כי הוא מפספס!
אך בואו ונתחיל מן המצב שבו לא היה פחד או רצוי שלא יהיה, נחזור אל המצב הראשוני שבו התינוק והאם חד הם, המצב אותו מכנה נוימן המציאות האחדותיתUnitary Reality) ), הארכיטיפ של האורובורוס, מצב של התמזגות טוטאלית, שבו האם או מי שמחליף אותה הם חלק בלתי נפרד מן התינוק. עבור התינוק, טוען נוימן, האם היא בשלב זה העולם כולו, הפנים והחוץ, ואי לכך נושאת עבורו בשלב זה את העצמי הגדול. זוהי תלות מוחלטת, הגנה מוחלטת, וכל חרדה, ולו הקלה ביותר, נפתרת על ידי האם הגדולה הזו. זוהי אחדות בעלת מבנה טראנס-פרסונאלי, חיבוק פנימי וחיצוני. ומה שיוצר את הקשר, האחיזה, ה-bonding , זהו מצב בסיסי של ביטחון, של אין פחד, חיים בתוך האם. ללא ביטחון כזה לא ייווצר ה-bond. באם המכילה מותנה אם כך כל הביטחון הבסיסי הזה, וגם היכולת המאוחרת של האדם לקשר אינטימי, גם עבור הילד, אך גם עבור הגרעין של האני הקטן בתוכו. הביטחון, הבסיס הרגשי שהיצור האנושי מקבל הוא בעל איכות אימהית, נשית. הוא לא יקבל זאת דרך הידיעה-ההכרה שיש שם מישהו אחראי שדואג לו, לא דרך מישהו חזק על ידו ולא מישהו חכם. בשנה הראשונה, בתחילה, אלו הם החום, המגע, ההכלה, ההשתקפות בעיניה של האם, הטיפול ותשומת הלב המתאימה. זהו יחס מגן באמצעים הכי ראשונים וטבעיים. כלומר, התלות המוחלטת בנשי-אימהי נחוצה להתפתחות. יש להבין, שכל מי שיהיה בסביבתו של התינוק יקבל את ההשלכה הזו. גם אם זה האב שמטפל, יחפש אצלו התינוק את האהבה וההגנה האימהית.
אך מגיע הרגע, שבו העצמי, המכוון את המשך הגדילה, נודד לסביבה חדשה. זהו הרגע בו מופיעים הרצון, הפעילות, הלמידה, ההבחנה בין טוב ורע וכן ההתחלה של צורך להסתגל לחברתי, לקבוצתי, לעולם אנושי מחוץ למעגל האם. ברגע זה זרעו של האני-האגו מתחיל לגדול, והעצמי - כוח הגדילה לשלמות, זה הדוחף/המושך אותו, נודד אל האב, אל הפטריארך. נוימן מתאר את התפתחות האני במונחים חדשניים ומקוריים, ורואה בתהליך הצמיחה הזה כוח ארכיטיפי הזהה בכל היצורים, וכמובן בכל יצור אנושי בחברה שבה הוא גדל. העצמי הוא שדוחף לגדילה, והוא מתחבא ומתחפש לארכיטיפ הבא החשוב להתפתחות - זוהי כרגע משאת הנפש. אבל הארכיטיפ שאותו עוזבים, במקרה זה האם, הופך אז למאיים, לצל רודף, לכוח שעליו צריך להתגבר. אחת השאלות היא, האם הארכיטיפ הבא, האב, שיש להכירו למען המשך התפתחות האני, יופיע בחיי הילד בצורה מושכת, נומינוזית, מקסימה וממלאת יראה? או שיושלך ויחזור אל הילד כמשהו חלש מאיים או אדיש? האובייקט החדש אמור להיות אטרקטיבי עבור הילד!
הפחד הראשון מן הנשי מופיע בילדות המוקדמת כפחד מן האם המכשפה, האם החורגת! ברגע שיש קריאה פנימית להיפרד מן האם, לוותר עליה, לזנוח אותה או להיעזב על ידה (כמובן שזהו תהליך), האם הופכת לנוראה או מפחידה, תחילה בגלל התלות המוחלטת בה והפחד לאבדה, ובהמשך בגלל אחיזתה שלה. אז, אז מתפתח לדעת נוימן הפחד מן הדרקון, האם הנוראה. יש מקרים בהם האם עצמה נבהלת מן התלות המוחלטת של התינוק, ואז היא דוחפת את הילד לעצמאות יתר, מצב שעלול לפתח חרדה ואשמה על עצם צורכי התלות בהמשך החיים ובכל המצבים שמהם יכולה התלות להוות חלק.
למרות שהדרקון יכול להיות גם הגברי וגם הנשי בתקופות כאלו ואחרות, נוימן מזהה אותו בעיקר עם הנשי, יען כי בשלבים הראשוניים, לפני התפתחות התודעה, הכל נמצא תחת השליטה של האם הגדולה. הצרכים הגדולים באותה תקופה הם מן האם או כל מי שיחליפה.
תרומתו הנוספת של נוימן בעניין ההתפתחות והיציאה מן האם הגדולה הינה בהתייחסותו לשני צירי התפתחות, גם לציר של האני המפחד והחלש מול כוחות הלא מודע מהם הוא צומח, וגם לעמידה של הפעוט הרגיש והחלש מול דמות האם המזינה ומחזיקה.
כלומר, אנו רואים כי אחרי שנה של עטיפה אימהית, שבה הילד ועימו גרעין האני מוכלים בתוך האם, נודד העצמי אל דמות האב, והרבה פעמים בצורות נסתרות ומעוררות קונפליקט. ברגע מעבר זה מתחילה ההרואיות של האני, כי בעטיה של ההתפתחות הוא מוכן להקריב את הביטחון ולקחת על עצמו סיכון וסבל. אז גם עולה באופן חזק מאד הקונפליקט בין הנטייה להישאר ביחסים הראשוניים לבין הנטייה להתחבר לכוח הטרנס-פרסונאלי של העצמי, המדריך אותנו לעזוב ולהתקדם. הילד, המחובר היטב לעצמי, חייב להמשיך, ולעיתים במחיר של מעין אכזריות כלפי דמות האם!? גם האחיזה על ידי האם המגוננת או המתקשה להיפרד וגם המשאלה להישאר לידה, אצלה בטריטוריה, לצד הדחף החזק לצאת ממנה, יוצרים את תחושת מלחמת הדרקון.
יש לזכור, כי אופי הקשרים הראשוניים ומידת הכובד והקושי לצאת מהם, הוא לפי נוימן הפרוטוטיפ של הקונפליקט ביחסים ובהתייחסות לאורך החיים. לכן בתוך כל סוג של יחסים אינטימיים נכרכות כמעט תמיד גם תחושות עבדות, רגשות כבילות והיקבעות, ההופכים לחלק מן האופי הבסיסי של קשר. תחושות קונפליקטואליות אלה מושלכות לעיתים קרובות על הנשיות כולה, כי היא בדרך כלל הנחווית כמובילה ומטפחת את הקשר.
מכאן והלאה ובהמשך, אומר נוימן, התפתחות האני ועימו התודעה נחווית כהתרחקות מן האם, ובמקביל - מן הלא מודע. זוהי חוויה של כמעין יציאה מיחסים ראשוניים ועלייה למעלה. זוהי ההתפתחות לעבר החברה, התרבות, הקהילה, ובהמשך החיים, אינדיווידואציה - התפתחות אישית. לעומת זאת, בתקופת היציאה נחווית הנשיות-אימהות האלמנטארית, המזוהה עם עולם הלא מודע, בצידה הנורא, המחזיק. היא נתפסת עבור זה שנאבק לצאת ממנה כצד הארכאי, הכאוטי, הצד הנמוך, אשר שם קיימים הסטגנציה, הרגרסיה והמוות.
נזכור, כי העלייה בתודעה והתפתחות האני הם תהליכים קשים המלאים סבל ומאמץ בלתי נלאה, ועל כן מלווים את האדם בדרך הקשה הזו גם רגשות כמיהה לכניעה, געגועים לחזרה, לרגרסיה, ובמצבים קיצוניים אפילו משאלה למוות והתאבדות.
עלינו לזכור, אומר נוימן, כי במידה וחוויית הקשר עם האם הייתה מראש קשה או חסרה, יכול להיווצר קונפליקט נוראי, אפילו מעורר אימה, עם כל כניסה חדשה למצב דומה או עם כל מצב של חוסר אונים. לעיתים, כאשר לא צלחה הפרידה, נראה גם היתקעות פטאלית ברגרסיה ובמוות ושיגעון.
הפחד מן הנשי קיים גם עבור הגבר וגם עבור האישה, וכמובן גם עבור הילד/ילדה. כדאי להוסיף כמו שראינו, כי עבור הילד/ילדה האם חייבת להפוך בשלב זה או אחר לסוג של מכשפה, וכן כי בתהליך זה יש להרוג את היקר לו/לה ביותר: את היחסים עם האם, המוסווים במסווה הדרקון שמחזיק. אחד המחירים החזקים שהעוזב/נעזב משלם הם רגשות האשם והחרדה, שהם גם חלק מהנשק שמפעיל הדרקון, כמו שמגדיר נוימן, ואני אוסיף: בייחוד הדרקון היהודי. ניתן לומר שהחוויה יכולה להיות כמי שהורג בשלב זה את מה שיקר ואפילו קדוש עבורו למען אל חדש.
מובן שיהיה חשוב לדעת מה יחסה של האם האישית לעניין הפרידה ממנה. היא יכולה לעזור להיפרד או להקשות על כך. כמו כן, משתנה חשוב ביותר להערכת תהליך הפרידה המגיע הוא עד כמה סופקו היחסים הראשוניים, לדוגמה: כמה יכולת יש לו לאדם לעמוד באשם.
הפחדים הם פחד מהאם האישית, אך גם הפחד מן המעבר, שהוא מעבר ארכיטיפאלי. לדעת נוימן הפחדים מהמעבר יכולים להתבטא בשלוש צורות עיקריות: צורה אחת היא עצירת ההתפתחות, לעיתים נראה רגרסיה או נטייה כזו המחלישה את הדחף להתגברות והישג בכלל, ולעיתים נטייה להרוס כל פעם מחדש כל מה שהושג. לעיתים ניתן יהיה לראות שהפחדים נהפכים לחרדה קשה, הנובעת מן הקונפליקט.
כמובן שצריך לזכור את המצבים אשר בהם העולם האובייקטיבי, המציאותי של הילד הוא שלילי וקשה, מצב המחזק את תחושתו כי האם הגדולה היא שלילית: זמנים כמו מלחמה, רעב, מצוקה, מחלה, הגירה ואובדן, כל גורל קשה לאם או למשפחה, כל אלה יכולים לפעול ולהביא את תחושת האם הגדולה לשלילית וקשה.
כבר בהתבגרות נראה, כי עבור הנער מתבטאהפחד מן הנשי בפחד מאינטימיות. עבור הנערה הפחד מן הגברי הוא אמנם מרכזי, אך הפחד מטבעה הנשי, מקבלת גורלה כאישה, כאם, יכול לקבל משקל לא מבוטל.
אצל הגבר הצעיר, ולעיתים בהמשך חייו, יכול להיווצר פחד מאחדות, שייכות ו/או אינטימיות משתי סיבות: בגלל בעיות לא פתורות הקשורות בתקופת ההימצאות בטריטוריה של האם, או בגלל המפגש עם כוחו הטרנספורמטיבי של הנשי, שהוא הארכיטיפ הבא בתור להתפתח ולפתח. האהבה, האינטימיות, פריצת הגבולות, ההתערבבות עם האחר - כל אלו מאיימים על תחושת האני.
כוחו של העצמי, זה המכוון להתפתחות ולמימוש, לוחץ בשלב זה לשינוי. הוא מושך ודוחף לעבר אחדות עם האחר, עם השונה, הלא מובן, הלא רציונאלי, ולכן הוא מושלך לעבר האחר. המשיכה אל האחר-אחרת איננה רק במובן של שחזור אלמנטארי של יחסי אם-ילד. הארכיטיפ הנשי האטרקטיבי עבור הגבר מהווה כוח אנימציה, השראה לשינוי ופתיחות, אך בה בעת מעלה פחד משינוי, מהתערבבות עם האחר, לעיתים עד כדי פחד משיגעון. אך למעשה, אומר נוימן, מעבר למימוש אהבה ואינטימיות מדובר פה במפגש עם משהו מהעצמי, פגישה באנימה, בנשיות העצמית, שעימה עדיין לא הגיעה היכולת לחיות בשלום. היא חייבת להיות מושלכת על האישה ולהפכה לאטרקטיבית - ובה בעת מפחידה.
הטרנספורמציה החיובית והנכונה במפגש עם האישה דורשת לוותר על העליונות, על הגבריות הכובשת, ולהגיע לסטאטוס זהה עימה. עבור הגבר, האחר-האישה יש בה מן העצמי המיוצג על ידי האחר, ולשם באופן בלתי מודע רוצים אך פוחדים להגיע. נוימן מדגיש שוב ושוב עד כמה הנשי, האנימה, כל הקומפלקס הזה יכול להיות מעורב ומעורבב עם האימהי. על כן נכון ליצור תחילה דיפרנציאציה ולשחרר את הנשי מן האימהי בתוכי ומחוצה לי. זה חשוב בעיקר כי האימהי נוטה בקלות יותר להופיע בעצמה טרנס-פרסונאלית מציפה ומאיימת, ואז הפחדים מן הקשר גדלים מאד. דוגמא טובה לכך ניתן לראות באגדה יפהפייה של האחים גרים: יורינדה ויורינגל. שם הגיבור חולם על פרח אדום עם פנינה במרכזו שאותו הוא חייב למצוא על מנת לשחרר את אהובתו מכוחות המכשפה ההופכת נערות לציפורים ולא ליפול בעצמו ברשתה. מציאת הפרח האדום עם אגל הטל מכריחה אותו ללמוד ולהבחין, להתקרב לנשיות על מנת שלא יהיה תלוי באישה כבדמות אם.
שחרור האנימה הטרנספורמטיבית מדמות האם חיונית כדי שתקרה חברות, חתונה פנימית והתפתחות. כמו שכבר נאמר, נוימן מדגיש מאד עד כמה הפחד מן השינוי קשור קודם כל באי-שחרור מהכוחות הדרקוניים של האם, המושלכים עדיין על האחר/אחרת.
נוימן גם מדגיש שהטבע הטרנספורמטיבי משתמש בהתאהבות וקורא את הגבר והאישה למשהו חדש ולא ידוע, אך גם מעלה את הפחד מאילוזיה, דלוזיה ושיגעון, כוחה של האם הגדולה/אילוזיית המאיה, המעורב בהתאהבות.
ניתן להיכנס לבגרות, לקשר ואפילו לחתונה גם בעזרת הסדר הפטריארכאלי, אך רק עד רמה מסוימת. זהו קשר ללא התחברות מלאה לאנימה ולעצמי. בקשר שנשאר רק ככזה לא תהיה התפתחות פנימית, אינדיווידואציה. נוימן מציין, כי אצל אמנים פחד זה מן הנשי הוא מזערי.
ניתן לומר כי על פי נוימן, הקשר המופרד והתקין אל האם הוא תנאי מוקדם לגבריות אישית אותנטית. הפחד הפרה-אדיפאלי המוקדם שנשאר בנפשו של הגבר יכול להביא לכישלון, אך בדרך כלל נראה אותו בעיקר בנושא היחסים ולעיתים בזהות. לעיתים הפחד מן הנשי מתמקד בגוף ובמובנים הפיסיים שלו, גוף האישה, בעוד שבמובן הרוחני של האנימה יש התפתחות ויכולת לקשר רגשי ויכולת לקשרים בכלל - זאת ניתן לראות אצל הומוסקסואלים. כן ניתן לראות גברים שיפצלו את דמות האישה, כמו שכבר הגדיר פרויד - האישה המינית וזאת הקדושה. או ניתן לראות פחד מן האישה השלמה, הגדולה, שהגבר לא מרגיש ראוי לה ועל כן מתקשה ליצור קשר עימה מבלי לפצל את דמותה.
לחילופין, קיימת דמות הדון חואן, שיכול להתחבר מינית לאישה ולכבשה, אך נמצא כל העת בפאניקה מקשרים מחייבים.
יש גם מקרים של התגוננות הגבר מפני האישה המעוגנת ב"אידיאולוגיה", שמסתירה חוסר ביטחון מול האחר המחפש טוטאליות, האישה הנומינוזית. ויש גם ההסתגלות הנורמטיבית לאישה, הגבר הנורמוטי, שהסתגל בכך שנתן לאישה את תפקיד אם המשפחה. זו יכולה להיות נורמאליות פטריארכאלית, שמאחוריה מסתתר הפחד מן הנשי. חתונה שכזאת לעיתים איננה מתוך אהבה ותשוקה, אלא יש הסדר של חתונה פטריארכאלית. יש הנישאים לטיפוס ה"אם" או לטיפוס ה"בת", ואז יש שמשאירים את האנימה-האהבה והתשוקה בחוץ. אין זה אומר כמובן שהזוגיות לא תבוא ותיכנס בדלת האחורית מאוחר יותר בחיי הזוג.
יש חתונה שבה ישנה תפיסה של נשיות שלילית, הגברי מזדהה לגמרי עם הגברי שלמעלה, ואת הנשי הוא משאיר למטה בכל המובנים. אני ואבי חד הם, דה-אוולואציה של הנשי. האישה נתפסת אז כקוסמת בעלת כוח, זו המנסה להוריד את הגבר לאדמה, למציאות, לעבדות. הגבר ה"רוחני" כביכול מפחד מנישואין, משפחה והסתגלות למציאות! - פחד המושלך על האישה. בחיי הפרטנר הגברי מופיעים, אסקטיזם, התנזרות רוחנית, להיות גבוה ורוחני ללא ארציות. חוויית הנשי נמצאת כקוטבית ואז היא שלילית, ביצתית, או לחילופין מלאכית או אלה נשגבת. כמובן שאם האישה פוחדת מן הנשי, כל זה יכול לבוא באופן הפוך. היא יכולה להשליך על הגבר את הארציות, העבדות, ולדבוק ב"רוחניות ".
אבל ניתן לשאול במקרה זה, האם השמיים לא יכולים להיות גם הם מעין פיתוי?
ונוסיף, כי במקרה קוטבי שכזה היחסים האינטגראליים לנשי ולנשי הפנימי לא מתפתחים, ואז ההתפתחות כולה של האדם נעצרת.
וממה מפחדת האישה בנשי?
נוימן טוען, כי ביחסים הראשוניים זהה הבת עם הבן. כמוהו היא זקוקה להגנה אימהית מרבית ולתקופת תלות, שאם היא חסרה הבת תיפגע (אם לאם פחד מן האימהי למשל). אך הבת זקוקה לתקופת הישמרות מהגברי, למרות שגם המעבר לפטריארכאליות זהה, וכמו כן פיתוח האני.
המעבר אל האב ומה שהוא מייצג שונה מעט, כי אם העצמי הגדול מופיע בשלב זה בדמות האב, אצל הבן הוא מתקשר בקלות רבה יותר עם האב מאשר אצל הבת, שהעצמי שלה הוא בדרך כלל נשי במהותו! לכן עבור הבת המעבר והפרידה מסובכים ומסתבכים יותר. הפיתוי להישאר בטריטוריית האם יכול להיות גדול יותר ותוקע יותר, בייחוד בחברות מסוימות.
גם בגלל המאבקים שבין הפטריארכאליות והמטריארכאליות, ובמיוחד במה שקלטנו מההורים בנושא זה (!), המעברים אצל הבת מסובכים יותר. במיוחד היות ובעת המעבר, האם היא כמעין מכשפה והאב הוא המושך. לאישה שתי משימות, גם לעזוב, להיחטף, אך גם להתגבר על הפחד, להתאחד עם הזכרי ולכבוש את הפחד ממנו.
האם יש גם אשמת בגידה באם בעצמה? בטבעה?
העצמי הגדול המופיע בדמות האם הגדולה (גאיה), כמו במיתוס, שבו גאיה (הסבתא כביכול) תומכת בחטיפתה של קורה הנכדה מתוך דאגה להתפתחותה. גאיה היא כבר מעבר לסבל של האם הנעזבת, ולכן היא מאשרת את החטיפה. אך יש סכנה, כי הילדה, לאחר שהביסה את המכשפה, נמצאת בסיכון שתאבד עצמה בתוך הזכרי, תתנתק מנשיותה ותפתח פסאודו-גבריות. ניתוק שכזה עלול להביא לכך שכניעה, הקדשה והתמסרות במובנן החיובי לא תוכלנה להיות מנת חלקה (כמובן שישנה גם כניעה שלילית).
יש פה סכנות רבות לנשים מודרניות: איבוד הביטחון המקורי שבא דווקא מהשורשיות המטריארכאלית. אם האם, כמכשפה פטריארכאלית, משתילה בתוך הבת את הנחיתות הנשית או את העליונות הגברית - העדפת הבן, הגבר - אזי הבת, תנסה להיפטר מן הנשי ולאמץ פסאודו-גבריות. או לחילופין, היא עלולה לראות את הגברי כאויב.
לצד האל הזכר חסרה לנו אלה נשית, או חסרים סימנים שלה, ויש על כן סכנה, אומר נוימן, של היבלעות בתוך הפטריארכאט.
אך הטבע המפצה, הוא שבא לעזרת האישה בשמירה על הקשר שלה עם עצמיותה הנשית. ראשית הלידה, שהיא גילוי עצמי של משהו שהוא כל כך מעוגן בקיום הביו-נפשי של האישה. הקשר של האישה הצעירה אל הלידה ואל התינוק יכולה לחבר אותה מחדש לנשיותה הטבעית. זהו קשר עם ארכיטיפ הנשי, האם הגדולה והעצמי! האישה יכולה להרגיש עצמה כיוצרת וכמקור לחיים. אך כמובן, חוויה זו יכולה גם להישאר באפלה, בגלל אותו פחד מן הנשי!
ומה קורה לאישה בחצי השני של החיים בגלל פחד זה מן הנשי ?
גם הנישואים יכולים להיות ההתחלה של הגילוי העצמי, יחסים עם גבר שהם מרכזיים עבור האישה. ובהמשך הקשר, הגילוי העצמי של הנפרדות; מה אני, עצמי, שלא בתוך היחסים, או ללא היחסים. יכולה להיות בעיה בזוגיות במידה ועדיין יש מאבקים בלתי נגמרים בפטריארכאליות. דווקא ההכרה בנפרדות, ולא ההזדהות עם האימהות בלבד או קשר טוטאלי עם הגבר, היא שיכולה להביא לאהבה גדולה ובוגרת יותר, להתקרבות לזקנה החכמה או לסופיה. אבל לעיתים לאישה יש פחד מהעצמי הגדול, הנשי, זה שכן דורש נפרדות וקשר מסוג אחר. הפחד מן הנשי הגבוה במקרה זה הוא פחד לאבד משהו מהותי שקיים בטוטאליות של הקשר, פחד לאבד את הזהות התלויה בקשר עם הגבר.
נוימן רומז לנו כי הפתרון לכל בעיות הפחד מן הנשי שיכול להופיע אצל הגבר - כבעיית אם או אנימה מאיימת, ואצל האישה - כצל אימהי או נשי, יכולה להיות התובנה הגדולה כי אלו הינם גם חלקים פנימיים מושלכים על בן/בת הזוג. החלקים המושלכים חייבים לעבור אינטגרציה עד ליצירת השלמה ושלמות עצמית, ויחסים חדשים יצמחו לשני בני הזוג.
[1] The Fear of the Feminine ,Introduction
[Stages in Women Development in Fear of the Feminine (2
|
