רות נצר

 

"כל צרה שלא תבוא ישועתה מופקדת בתוכה"

(עגנון. הדום וכסא. מתוך: לפנים מן החומה. שוקן. עמ' 148)

 

האלכימיה עצמה כוללת בה את המעבדה האלכימית, המיכל בו תהליכי השינוי מתרחשים, אבל תמיד יש גם אלכימאי שבלעדיו לא יהיה תהליך. האלכימאי הוא האגו שבדיאלוג עם הלא-מודע המעבדתי. הוא שם חומרים יחד, מערבב, מתיך, מפרק, מחבר, מחליט איזה פעולות תהינה וגורם להן, דואג לתנאים הנכונים - הוא האגו הפעיל, שלוקח אחריות, שמשתתף. הוא המאפשר מודעות בעצם התבוננותו ונסיון ההבנה את התהליך. והוא החווה את התהליך.

האגו המקיים דיאלוג הוא זה שלוקח על עצמו את העבודה - האופוס מאגנום. המוכנות לעבודה ומאמץ. בניגוד לחסד ולנס.

 ולעומת זאת הוא מתבונן בשקט ובסבלנות כשכך נדרש, ללא פעילות. הוא מכבד את ההתהוות המתרחשת מעצמה, אבל בעצם התבוננותו, או בעצם קבלתו שתהליך מתרחש בחשכה תקופה מסוימת – גם זה סוג של שיתוף פעולה. פעילות יתר גם היא בעיתית. אי אפשר להחיש תהליך. גם לא צריך יותר מדי להביט ולהתבונן במודעות על התהליך. כמו אורפאוס שהביט אחורה ואריאדנה אבדה לנצח.

במובן הזה האלכימאי הוא האגו בתהליך נוכַח הלא-מודע, וגם המטפל נוכח המטופל. בתערוכה הזו האדם – התודעה של האגו נוכחת. לא רק סבילה בתהליך שמתרחש מעצמו. אלא משתתפת בו. זה מה שמאפשר הצלה מהניגרדו.

 

בתערוכה של שפירא רואים בהתחלה את הפרימה מטריה, כאוס בלתי מובחן משולב בתחושת ניגרדו.

חומרי הגלם הם חומרי גרוטאות שהם הזנוח והזרוק והבלתי נחשב בנפש. שהוא הפרימה מטריה.

כבר שם מופיעה דמות מעורפלת בתוך השחור. בתמונות הבאות מופיעה בובה קטנה אדומה שיושבת, חוקרת מביטה. מפרקת חבילות, מתבוננת ביהלום זכוכית, במבנים השחורים שנראים כמו אחר הרס גמור, השמדה, אבל גם כמשהו שהוא פיגום למשהו. הכל אחרי הרס ושאריות אבק וגרוטאות עתיקות. משהו מוזנח מאד מהעבר. זה מפגש קשה עם תחושה של עולם נהרס, שהתפרק, בתהליך 'ספרציו' אלכימי שיכול להיות תהליך משברי . מוכנות אמיצה להיות שם ובהדרגה, תוך חקירת החומרים האבודים שנגלים מחדש מתחיל תהליך בניה . זה המעשה של הדמות הקטנה – הבובה. למעשה זה גם מה שהאמנית עצמה עושה בתהליך הזה.

המבנים מתבהרים, אור של מודעות. יציאה מה'ניגרדו' אל 'האלבדו' האלכימיים. הם פחות כאוטיים. במקום מבנים הרוסים יש מבנים שנבנים מחדש. הדמות הופכת במקום אדומה ללבושה בשחור-לבן. כלומר, יש דיפרנציציה, מובחנות , לקראת איחוד ניגודים. השחור של העבר ביחד עם הלבן של ההווה המתבהר.

אחר כך שוב גושי חומר גלמי שחור, ניגרדו, בתוכו בובה לכודה. ממש תחושת 'הצילו'. האמנית אומרת שעד שלא עשתה את העבודה השחורה הזו לא יכלה לצאת מהמלכוד. כמו שיונג אומר, שהסמל שבא מהל"מ מאפשר ומבשר את התהליך.

גם בסוף שוב יש עבודות של מבנים שחורים לגמרי. ניגרדו נפילה חוזרת.

תהליך הסירקולציו – הוא חזרה שוב ושוב על התהליך.

 

שפירא משתמשת בעצמות קטנטנות של צנפות עטלפים וינשופים, מה שעובד ופורק בתהליך וגטטיבי של החיה, עובר עכשו פרוק תודעתי של האמנית. של התודעה. העצמות שהן לוז העצמי, העצמות של השמאן המפורק, פרוק שמאפשר לו שינוי מצב תודעה, הן פוטנציאל לבניה ושחזור מחודש. הן פוטנציאל הבניה מחדש. (באגדה היהודית לוז היא העצם ממנה שבים לתחיה )

אסוציאציות שלי – דרזדן המופצצת והרוסה ושרופה במלחמת העולם השניה, שוקמה מחדש, הכל חובר מחדש אבל קירות ואבנים שחורים שהשחירו בשרפה הגדולה, מתקיימים בתוך המבנים המפוארים המחודשים, שחור האפר שאינו ניתן להימחק, מתקיים בתוך המבנה המשוחזר כזכר להרס ולניגרדו שהיה שם.

 הדמות האדומה – כמו כיפה אדומה – ילדה קטנה יוצאת לחיים, תמימה, עומדת לפני מפגש עם הרע ובסופו של דבר תלמד להנצל ממנו והאגו יתחזק. זו הילדה הקטנה הפגיעה, ילדה ולבדה, אולי נטושה, היא הילד היתום הבודד שיוצא לדרך לבדו. היא גם הילד של העצמי הנולד מחדש.

הצבע האדום – צבע שלב 'הרובדו' האלכימי – האמוציה השל התהליך – שבלעדיה לא יהיה שינוי. אודם האש של ההתכה, ואודם התשוקות, הכאב, היצרים החזקים, השנאה , האהבה, האודם שהוא שלב אחר האלבדו. האלבדו הוא שלב  רוחני מופשט, של מרחק רגשי, ללא אמוציה ומעורבות. אודם הדם של הפצע ודם הלידה. האודם הוא גם הפרימה מטריה של התהליך וגם היסוד המאכל התוקף, הגברי, האקטיבי בתהליך.

זו תערוכה חזקה, אמיצה וגם נוגעת ללב – האומץ להראות תהליך קשה, אף שהוא מבוטא בסמלים ארכיטיפיים כלל אנושיים.