הרצאה שניתנה לפסיכולוגים של "טלביה" בפברואר 2000        לאה אבשלום  גורמים קורטיביים בטיפול – הגישה היונגיאנית  השאלה של גורמים קורטיבים (curative) – גורמים מרפאים בטיפול, היא שאלה מורכבת ורחבה כמובן. נראה לי שאם היו שואלים את יונג שאלה זו, הגורם הראשון במעלה שהיה מביא הוא היכולת בטיפול להביא לקשר בין המודע והלא-מודע. שימו לב, אין זה להפוך את הלא-מודע למודע, כפי שאומר פרויד – היכן שהיה id יהיה ego, אלא לאפשר פתיחות ודיאלוג בין המודע והלא-מודע. ראשית, יונג ראה הרבה מהבעיות הנוירוטיות של אנשים כבעיה של פיצול (split off) או של ניתוק המודע מהלא-מודע, וחיים באופן חד-צדדי. שנית, הוא ראה בלא-מודע "מקום" שיש בו לא רק אלמנטים מודחקים, ציליים בשפה היונגיאנית, אלא, ואולי בראש ובראשונה, "חומרים" שמהם תבוא לנו הגאולה, היצירתיות, ההתחדשות, "אבן הפילוסופים". זאת לזכור, משום שהלא-מודע בשבילו אינו רק פרסונלי אלא בראש ובראשונה קולקטיבי, אוניברסלי עם דפוסים בסיסיים (ארכיטיפיים) שמאפשרים לנו לתפוס ולחוות את החוויה של החיים האנושיים. הביטוי המובהק של הלא-מודע הקולקטיבי הוא דרך דימויים וסימבולים. הטענה הבסיסית היא שלדימוי עצמו (Image) או לסימבול, יש כוח מרפא, ומכאן שאף לחלום, שבנוי מדימויים ומסימבולים, יש כוח קורטיבי גם ללא פירוש. ומדוע יש לסימבול כוח קורטיבי? מכיוון שהסימבול הוא בראש ובראשונה מתווך בין המודע והלא-מודע, שהפונקציה שלו היא להביא בעת ובעונה אחת, תוך דימוי אחד, את הניגודים (או המשמעויות הרבות והשונות של דימוי אחד, שהוא בהיריון עם משמעויות מרובות, רק אז הוא סימבול ולא סימן). משמעות המילה סימבול מיוונית היא "לארוג יחד, מרוכז, אופייני למהות חיה". המילה הגרמנית לסימבולSinnbild , מבטאת זאת באופן הטוב ביותר, כאשר Sinn פירושו משמעות – המרכיב הקוגניטיבי והפורמטיבי של המודעות, ו-Bild – דימוי, התוכן, החומר הקריאטיבי של הלא-מודע שמקבל צורה ומשמעות באינטגרציה עם המודעות. הסימבול מרפא מסיבה חשובה נוספת – הוא נחשב גורם לטרנספורמציה של האנרגיה הפסיכית. (ויש לזכור שבשביל יונג האנרגיה הנפשית, או הליבידו, היא כללית במהותה, ולאו דווקא סקסואלית, כמו שהיתה בשביל פרויד. וזה הפך להיות סלע המחלוקת ביניהם ואף סיבה לפירוד קשה ביניהם). זאת מכיוון שעם עלייתו של הסימבול, הרגרסיה של הליבידו ללא-מודע נפסקת, וקורה ההיפך – נוצרת פרוגרסיה – הליבידו זורם למודעות. הכוח המרפא של הסימבול הוא גם בכך שהוא מחזיר לשלמות (wholeness), הוא מהווה כעין סינתזה חדשה בין המודע והלא-מודע, מביא להולדת הדבר השלישי מעבר לתיזה ולאנטי-תיזה (הפונקציה הטרנסצנדנטית). בעצם הסימבולים מרפאים בכך שהם עושים טרנספורמציה של מָטֵרִיָה - רגשות, דחפים, חרדות (כל המימד האינסטינקטיבי של הארכיטיפ) לחומר רוחני משמעותי, דבר שהינו הכלי העיקרי לטרנספורמציה פסיכית ולאינדיבידואציה (ועל כך עוד נדבר). הפסיכותרפיה היונגיאנית מעודדת בראש ובראשונה הסתכלות סימבולית על כל תופעות החיים, ובאמת אפשר לקרוא לגישה היונגיאנית – הגישה הסימבולית. מכאן אף הדגש המושם בטיפול באוריינטציה זו על חלומות, בעיקר על החוויה של הסימבולים העולים בחלומות, אף יותר מאשר על פירוש חלומות פר-סה. (כמו בעבודה על החלומות באמצעות הטכניקה של active imagination). *** הגישה היונגיאנית רואה את הגורם המרפא כאינהרנטי לנפש האדם. הטיפול צריך לעשות קונסטלציה של הגורם הזה. יותר מזה, באדם יש באופן ארכיטיפי מרפא פנימי והוא מושלך בטיפול על המטפל. בתהליך הטיפולי, על הפציינט להתחבר למרפא הפנימי, לתת לו יותר ויותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל בחזרה לעצמו (קשור לגורמים כמו: כוח הריפוי הטבעי שיש בנפש, הנטייה הטבעית להומיאוסטזיס, לשלמות. הפעילות של ה-self, שנדבר עליה יותר מאוחר). הרבה מדובר בגישה זו על המרפא הפצוע (wounded healer). המטפל כמרפא שיכול לטפל במטופל שלו דווקא עם הצד הפגוע שלו, הפצוע, האמפטי. במיתולוגיה המורה של אומנויות הריפוי הוא כירון הסנטאור, אשר סובל מפצע כרוני שאינו נרפא, ודווקא פצע זה מקנה לו את הידע והרגישות לאמנויות אלו (הוא היה המורה של אל הרפואה אסקלפיוס). אנליטיקאי יונגיאני נודע בשם (1971) Goggenbuhl – Craig [1] כתב ספר על הכוח שיש במקצועות הטיפוליים, ובו הוא כותב רבות על הדימוי של המטפל הפצוע. הוא מדבר בספר על split בדימוי הארכיטיפלי של המרפא, שבו כל הבריאות מיוחסת למטפל וכל החולי – למטופל, ואז יש כוח רב למטפל. בדרך זו מתנתק המטפל מהפצע שלו, שאותו הוא משליך על המטופל, והמטופל משליך את החלק הבריא שלו על המטפל. כמובן שעל המטפל לקחת בחזרה את ההשלכה שלו, להיות בקשר עם הפצעים של עצמו, ולשחרר את כוחות הבריאות של המטופל. *** כוח הוא צורה אחת של קשר טיפולי, וכוח במובן של שליטה על המטופל, הוא גורם בלתי קורטיבי בטיפול. Murray Stein (1984) [2] כתב מאמר על צורות קשר של המטפל שהן קורטיביות בטיפול ואופיינות לגישה היונגיאנית. ראשית, המודל השאמני של ריפוי. יונג כתב במקומות רבים על המטפל כמרפא שאמני, אשר "נדבק" מהפציינט במחלתו, מרפא אותה בתוכו ולאחר מכן מעביר את התרופה לפציינט. בעמדה זו נופל המרחק וההבדל בין המטפל והמטופל, ויש הזדהות פסיכולוגית רבה. אזי המטפל "נדבק" במחלתו של הפציינט, יהיה זה דיכאון, חרדה, נסיגה סכיזואידית, פלישה של דמויות או דחפים מהלא-מודע וכו', וחווה את הדברים יחד עם הפציינט. צורה זו של "הידבקות" קורית בלא-מודע. וכמו המרפא השאמני, המטפל לא רק "סופג" לתוכו את הבעייתיות של הפציינט, אלא אף מחפש בתוכו את התרופה (cure); זה יכול להיות בדרך של חיפוש סימבולים קורטיביים שמתקשרים לפצע, ואזי הריפוי עובר בחזרה לפציינט, גם זה הרבה פעמים דרך הלא-מודע. (אנו מכירים בטיפול שהמסרים שעוברים בלא-מודע בין השנים בחדר הטיפול הם המרפאים, ולאו דווקא התכנים המדוברים באופן מודע). בשביל יונג, זו דרך של טיפול שבה הלא-מודע של המטפל משפיע על הלא-מודע של הפציינט, בדרך של mystique participation (מקביל ל-projective identification). התהליך של ריפוי עצמי שהמטפל עובר בעמדה שאמנית זו מהווה טריגר לתהליך ריפויי מקביל אצל הפציינט. ז.א. כוחות הריפוי הפנימיים של הפציינט מופעלים או מתעוררים סביב הדמות של המטפל המרפא. כמובן שלגישה זו יש אף סכנות. היא יכולה להיתפס כמעשה כשפים, יכולה להביא ל-folie a deux, מבוססת יותר מדי על זהות והזדהות בין המטפל והמטופל (יכולה לנבוע מזהות בטיפולוגיה – טיפוסים דומים, מקונסטלציה דומה של גברי/נשי, אגו/צל וכו'). יכולה להביא לאידיאליזציה הדדית או/וגם לדֶוַלואציה הדדית. יחד עם זאת, כאשר העמדה הזו מופיעה במידה מתאימה, יש בה כוח מרפא גדול. גישה זו מזכירה לנו תיאוריות של יחסי אובייקט, כאשר מדברים על האם שמזדהה עם הילד, לוקחת את התכנים הקשים שלו, מעבדת בתוכה ומחזירה לו בצורה מעובדת שהוא יכול להכיל. (Bollas, (1987 [3] מדבר על כך כאשר הוא מדבר על האם הטרנספורמטיבית. במידה מסויימת זו דרך שאמנית, ובמידה מסויימת, תהליך זה חוזר ביחסי מטפל-מטופל, כפי שאנו יודעים. יש אף מקרים שקורה ההיפך, כאשר המטופל הופך למרפא השאמני. הוא "לוקח" את המחלה של המטפל וסובל כדי לרפא את המטפל שלו (הילד שסובל את סבל האם כדי לרפא אותה!) עמדה טיפולית אחרת של המטפל, שיש לה כוח קורטיבי בטיפול, היא זו של ה-maieutic - אמנות המיילד. בדומה לאמנות של סוקרטס, אשר דרך שאלות מנחות הצליח להביא את בני שיחו לרעיונות פילוסופיים עמוקים בקשר לטבע האדם. המטפל כמיילד בתהליך הלידה הפסיכולוגי, כאשר משהו עמוק ואמיתי (העצמי האמיתי) "יוולד" אצל המטופל; המטפל כאסיסטנט בתהליך היצירתי. פה הדגש הוא סביב יצירתיות וגילוי העצמי, ולא שליטה (כוח) ואף לא ריפוי (שאמניזם), אלא הלידה כמטפורה הבסיסית של התהליך הטיפולי. כדי שתיווצר עמדה כזו אצל המטפל, עליו לשקוע בקבלה מאוד עמוקה כלפי הלא-מודע של הפציינט, שהדימויים שלו יהיו סביב השלמות (Wholeness) והעתידנות של הפציינט, דימויים השייכים לארכיטיפ "הילד". ההתכוונות היא כלפי עזיבת העצמי המזוייף, המבוסס על פרסונה, ויצירת אפשרות של "היוולדות" העצמי האמיתי. אין זה מאורע חד פעמי, כל שעה טיפולית יכולה להיות בחלקה מאורע מָיוֹטִי, כאשר אספקט מסויים של העצמי עולה למודעות. השימוש בחלומות, בגישה זו, הוא כמו השימוש בקרני רנטגן, או יותר נכון לומר היום אולטרה-סאונד, כדי לראות באיזה מצב "התינוק", עד כמה בשל לצאת, מה מצב הגנות האגו שמפריעות וכו'. וזאת נזכור, כאשר התינוק הוא תחושת השלמות, העצמי האמיתי. ההתייחסות המָיוֹטִית לטיפול, מתייחסת לתהליך כמשהו טבעי ובריא באופן בסיסי. כמובן שגם בגישה זו יש סכנות, או פחים, שאפשר ליפול לתוכם. כל התהליך יכול להיות אילוזיוני. לא תמיד הלא-מודע של הפציינט ב"היריון", או מאוד יצירתי. יכול להיות שהאגו של הפציינט הוא התינוק שיש לטפל בו ולא העצמי שעדיין לא נולד (זאת אומרת, דגש דווקא על ההתמודדות עם המציאות החיצונית והפנימית של האגו). המטפל המיוטי יכול ללחוץ ל"היריון" מהיר, ליצירתיות, ולא לתת מספיק מקום לקונפליקטים, לסטריליות, לתקופות "מתות", שגם הם חלק מהתהליך הטיפולי. *** במחשבה שנייה, אם היינו שואלים את יונג מהו טיפול קוּרַטיבי, היה אומר – טיפול הוא קורטיבי במידה שהוא מביא את הפציינט למצוא את המשמעות העמוקה של חייו, מביאו למצוא את המיתוס שלו, מקדם אותו בתהליך האינדיבידואציה להגיע לקשר עם העצמי היחודי שלו. לפני שניכנס קצת יותר למושגים יונגיאניים כמו משמעות, תהליך אינדיבידואציה, עצמי (Self), אני רוצה לומר שזו לא התשובה היונגיאנית המובנת מאליה. אנליטיקאי פוסט-יונגיאני כמו James Hillman (1978) [4] יאמר שטיפול הוא משמעותי (לא קורטיבי, שכן אין לדעתו לחפש ריפוי בטיפול), במידה שהוא מפתח את הדמיון, מראה למטופל אפשרויות חיים רבות וחדשות, מעשיר ומעמיק את חייו, מעשיר את נשמתו (soul making). יונג שם את הדגש על תהליך האינדיבידואציה של המחצית השנייה של החיים, הן כריאקציה לפרויד אשר הדגיש את השנים הראשונות, והן מתוך אמונה שבמחצית השנייה התהליך הזה משמעותי יותר. שכן מימוש היחוד של האדם, שהוא בעצם ההתקשרות לעצמי היחודי שלו, הוא המטרה של תהליך האינדיבידואציה. כמה מילים על העצמי על פי יונג. העצמי הוא בעת ובעונה אחת המרכז או הגרעין של האישיות כולה, הכוללת מודע ולא-מודע וגם השלמות (wholeness) או הטוטליות של אותה אישיות. זהו מרכז מארגן, נותן כיוון, סדר ואחידות לאישיות שהיא מרובת קומפלקסים. האגו, לעומת זאת, הוא מרכז המודעות בלבד, וכמובן שיש קשרי גומלין בין שני המרכזים – העצמי והאגו, אך על כך לא אדבר בהרצאה זו. העצמי הוא העיקרון המארגן והמאחד בין הניגודים הטבועים בנפש האדם. ניגודים כמו מודע-לא מודע, פרסונלי-אוניברסלי, גברי-נשי, טוב-רע. העצמי הוא הגורם לתהליך האינדיבידואציה בהיותו הכוח הדוחף למימוש העצמי, ויחד עם זאת גם המטרה של אותו תהליך. זאת אומרת, בגישה זו הדגש הוא על השלמות. כך שאדם יהיה בקשר עם כל חלקיו ויעשה אינטגרציה שלהם במידת האפשר בתהליך האינדיבידואציה; כמו הצל, החלק הקאונטרסקסואלי – של האנימה/אנימוס, וקומפלקסים אחרים. כמו כן, הדגש הוא על המטרה – זוהי תיאוריה טלאולוגית, שפחות מחפשת את הסיבה לסימפטומים, לבעיות, ויותר את המטרה שלהם. במילים אחרות, טיפול הוא קורטיבי על פי הגישה היונגיאנית, במידה שהוא מקשר את המטופל לחלקים השונים (או הקומפלקסים) של עצמו, ובעיקר לגרעין של העצמי שלו, שדרכו ימצא את הגשמת יחודו, מטרתו בחיים והמשמעות שלו בקיומו. עתה ניתן לסכם ולומר, שעבודה יונגיאנית על חלומות, פנטזיות, סימפטומים, הגנות, התנגדויות, תהיה מהפרספקטיבה של הפונקציה היצירתית והטלאולוגית. שכן, ההנחה היא שכל אלו הם הניסיונות הטבעיים של הנפש להתגבר על מכשולים, למצוא משמעות ואופציות חדשות לעתיד, ולא תגובות בלתי מסתגלות להיסטוריה של העבר. *** בשביל יונג המטפורה המרכזית לתיאור הקשר הטיפולי של מטפל-מטופל לקוחה מתחום האלכימיה, תחום שיכול להיות זר ומוזר בשבילנו. האלכימאים חיפשו ע"י תהליכים שונים של עירוב חומרים להגיע לטרנספורמציה שלהם לחומר חדש כמו זהב, כמו אבן הפילוסופים. יונג חושב שהרבה מהם התכוונו באופן סימבולי ולא באופן קונקרטי, ושהם בעצם עשו השלכה של תהליכים נפשיים פסיכולוגיים על החומר. החיפוש של המטפל והמטופל אחר טרנספורמציה לדבר החדש, העירוב בין נפש המטפל ונפש המטופל (בעיקר הלא-מודע משני הצדדים), נראה לו דומה להפליא לאופוס האלכימי. בספרו [5]"The Psychology of Transference" (1954), יונג לוקח עשר תמונות מספר אלכימי מימי הביניים, הרוזריום, תמונות המתארות קשר ההולך ומתפתח בין המלך והמלכה ("החתונה הקדושה" - hierosgamos), עד להזדווגות ביניהם, ועד להולדת הדבר החדש. הוא מדבר תוך כדי כך על הטרנספרנס בין מטפל-מטופל ובעיקר מטפל גבר ומטופלת אישה, והקשר בלא-מודע בין האנימה שלו לבין האנימוס שלה. ל"זיווג" הזה (הקוניונקציו coniunctio) בין נפש המטפל לנפש המטופל, ברמה העמוקה של הלא-מודע, יש השפעה טרנספורמטיבית אשר מביאה להולדת "הדבר השלישי". על הולדת הדבר השלישי בטיפול, שהוא איננו המטפל ולא המטופל, כתבו גם תיאורטיקנים הרבה יותר מאוחרים מיונג. על תחום הביניים שנוצר בחדר הטיפול, או על הטבע הטרנספורמטיבי של הטיפול (כמו בולאס), או על התחום האינטרסובייקטיבי (כמו אצל הפסיכואנליטיקאים החדשים). חדר הטיפול כמיכל הרמטי שבו "מתבשלים" התהליכים, שבו מתערבבים "החומרים" – "האלמנטים" שבסופו של דבר מביא לטרנספורמציה (ופה לא מדברים על ריפוי!) של שני הצדדים, של המטפל ושל המטופל, ולהולדת הדבר החדש בנפשם. בסימבול האלכימי הזה של הקוניוקציו, אנו רואים שלארוס יש תפקיד מרכזי בהבאת השינוי או הטרנספורמציה, ומכאן המרכזיות של ארוס באנליזה הפסיכולוגית. (פרויד ויונג עסקו הרבה בארוס בטיפול – בארוטיקה בין מטפל ומטופלת, דבר שנזנח מאוחר יותר לטובת יחסי אובייקט פרימריים). ולשאלה מה קורטיבי בטיפול, אפשר לומר בהחלט שארוס הוא אחד מהגורמים המרכזיים והחשובים, שכאשר הוא מתעורר בטיפול בין המטפל והמטופל הוא מביא לשינוי ואף לריפוי (ארוס במובן הרחב). *** אם יש משהו שמייחד את הגישה היונגיאנית באופן בלעדי, בתיאור או בהסבר של מה בעצם קורה בפסיכותרפיה שמרפא את הנפש, הוא ההתייחסות למימד הרליגיוזי של המפגש הטיפולי. זאת בקונטקסט של מתן חשיבות רבה בגישה זו למימד הרליגיוזי בנפש האדם. האנליטיקאית היונגיאנית הידועה Marie Louise Von-Franz בספרה על פסיכותרפיה (1993) [6] כותבת, שאם אין אפשרות ליצור קשר לנומינוזי, לא יתכן כל ריפוי. הדבר שאפשר לצפות לו לכל היותר הוא הטבה או הסתגלות חברתית כתוצאה מפסיכותרפיה. בחוויה הנומינוזית, הכוונה היא חוויה של התקשרות האדם למשהו שהוא מעבר לו, גדול ממנו, קדוש, מעורר יראה. זה לא מוכרח להיות משהו מאוד גדול. חוויה כזו יכולה להתעורר בפגישה עם סימבולים שמופיעים בחלומות. המטפל המכיר חוויה זו, יכול לעזור למטופל להגיע לחוויה כזו, שהיא באמת קורטיבית. אבל כמו כל חומר ריפויי הוא יכול להפוך לרעל, מכיוון שלפגישה עם הנומינוזי יש גם צד מסוכן. הסכנה היא של השתלטות (possession) של תכנים ארכיטיפליים, או של אינפלציה ו-acting out של תכנים כאלה (כמו בפֶאנטיזם דתי). *** ולסיום, כמה מילים על טכניקה של אנליזה יונגיאנית, אשר אף לה השפעה קורטיבית, על אף שהאנליזה היונגיאנית לא מאופיינת על ידי טכניקה מובנית כמו הפסיכואנליזה. לעומת הטכניקה של אסוציאציות חופשיות, כדי להגיע לקומפלקסים של הפציינט, שכידוע לנו פיתח פרויד, יונג שם במרכז טכניקה אחרת, זו של האמפליפיקציות. בטכניקה זו יש חיפוש אחר אסוציאציות תרבותיות ולא רק אישיות, אנלוגיות מתחומים שונים, כמו מיתולוגיה, אגדות, סיפורים, סרטים (כל חומר מתוך התרבות הכללית), אנלוגיות אשר מגדילות (עושות עיבוי, אמפליפיקציה) את החומר המובא על ידי הפציינט. הכנסת החומר המובא על ידי הפציינט לקונטקסט יותר כללי, מגדילה ומבהירה את החוויה, וגם יש לה השפעה קורטיבית בכך שמוציאה את הפציינט מבדידותו, וקושרת אותו לגזע האנושי בהווה ולכל ההיסטוריה האנושית בעבר. ז. בבליוגרפיה [1] Goggenbuhl – Craig, A., Power in the Helping Professions. N.Y Spring Publications, 1971 [2] Stein, M., Power, Shamanism, and Maieutics in the Counter transference. Chiron, 1984 [3[ Bollas, C., The Transformational Object. in: The Shadow of the Object. Free Association Books, 1987 [4] Hillman, J., The Myth of Analysis. Harper Perennial, 1978 [5] Jung C.G., The Psychology of Transference. Collected Works, Bollingen Foundation, 1954 [6] Von Franz M.L., Psychotherapy, Shambhala, 1993 Text Here

גרסה להדפסה       שליחה לחבר