הרצאה שניתנה בכנס מכון ון-ליר, לכבוד אריך נוימן, ב- 19 בפברואר 2009.
הבן המאהב והאם הגדולה
לאה אבשלום
אתחיל את הרצאתי על "הבן המאהב והאם הגדולה", בהקרנת קטע קצר מהסרט של הבמאי האיטלקי הנודע ברנרדו ברטולוצי – "לה לונה" מ- 1979. אביא תקציר של מה שקורה בסרט לפני הקטע הזה: הסרט מתחיל, לפני הכתוביות, בוילה באיטליה כאשר האם הצעירה (השחקנית Jill Clayburgh) מרקדת סביב תינוקה המקסים ומלקקת את גופו הערום, מדבש שנשפך עליו.
הסצנה עוברת לארה"ב. הבן כבר מתבגר. האם, שהיא זמרת אופרה נודעת, מתכוננת למסע הופעות. האב יוצא להביא את המכונית, מקבל התקף לב תוך כדי נהיגה ומת. האם מחליטה לנסוע עם בנה המתבגר, על אף התנגדותו, לאיטליה ולהופיע בארץ בה למדה אופרה. באיטליה היא מופיעה באופרות. הבן מסתובב עם חבורות מתבגרים איטלקיים, עזוב ומוזנח על ידי אמו. הוא מתחיל להזריק לעצמו הרואין, הולך להופעות אמו ומעריצה מרחוק, כאשר היא מופיעה על הבמה גדולה מהחיים. לפני הסצנה שנראה, כאשר נודע לאם על ההתמכרות לסמים של הבן, היא לוקחת אותו במכוניתה לבית בו חיו כאשר נולד, ובדרך חזרה קורה תקר בגלגל. האם מחליפה את הגלגל ומתלכלכת כולה בשחור, והבן היושב במכונית על יד ההגה, נוסע לפתע ומשאירה על הכביש לבדה. היא תופסת טרמפ עם גבר ומגיעה עמו למסעדת דרכים. הבן כבר יושב במסעדה ואוכל.
קטע מהסרט (רק חלק ממה שהוצג בהרצאה) על מנת לצפות בו תתבקשו לאשר שהנכם מעל גיל 18 מאחר וזוהי סצנה קשה לצפייה
ראיתם רק חלק מהקטע שהוצג בהרצאה, בו האם יושבת במסעדה ומפלרטטת עם הגבר עמו הגיעה, כאשר למעשה היא מפלרטטת ומפתה את בנה המתבגר היושב בשולחן סמוך. הבן הנפגע, המקנא, מתחיל להשתגע עם התיפוף על השולחן. האם מושכת את הבן לחדר האחורי ולארוטיקה, כאשר עתה הוא מלקק אותה מהלכלוך השחור בפניה. התשוקה ביניהם גדולה. על סיום הקטע אדבר מאוחר יותר.
ואמנם, התשוקה לאינצסט (גילוי עריות) בין האם והבן היא עזה, משני הצדדים. לא במקרה, הטאבו על אינצסט הוא הטאבו הגורף ביותר, בכל הזמנים ובכל התרבויות, כמו שפרויד כותב בספרו Totem and Taboo [1]. היכן שיש משאלה כה עזה, בלא מודע (ואני מדגישה לרוב בלא-מודע), יש צורך בטאבו. בשביל פרויד והפסיכואנליזה, התסביך האדיפלי (שנקרא כך בעקבות המיתוס היווני על אדיפוס) – המשאלה של הבן להרוג את האב ולשכב עם האם, הפך להיות עמוד התווך של התיאוריה. הפחד מסירוס מצד האב הגדול והחזק, מאלץ את הבן לוותר על האם ולחפש לו אובייקט אהבה משלו. כיצד התסביך האדיפלי הוא מצד אחד המקור לתרבות האנושית, ומצד שני הגרעין של כל נוירוזה לפי הפסיכואנליזה, לא אוכל להרחיב במסגרת הרצאה זו.
יונג, שהיה בתחילה תלמידו של פרויד, בספרו הראשון שבו נפרד מפרויד Symbols of Transformation [2], מקדיש חלק גדול מהספר לפרידה של הבן מהאם. ואמנם, לפי יונג, משימתו הגדולה של הבן בהתפתחותו לגבר עצמאי, היא ההשתחררות מהאם ומה שהיא מסמלת. פה הוא הולך מעבר לפרויד, ורואה את משאלת האינצסט של הבן באופן סימבולי ולא רק קונקרטי – כמשאלה לחזור לרחם האם ולהיוולד מחדש.
מסע הגיבור ומלחמתו בדרקון (או דימויים מקבילים כמו מפלצת במערה, לוויתן בים ועוד), אותו אנו פוגשים במיתולוגיות רבות, מסמל בשביל יונג את מסע הבן לשחרורו מהאם הגדולה. זו שיכולה לקבל פנים של האם הנוראה (Terrible Mother), שבולעת ואינה מאפשרת התפתחות ומודעות. היא גם זו המאיימת על הבן בסירוס, לדעתו של יונג, ולא האב כפי שסבר פרויד. לבן, המסומל על ידי הגיבור, יש משיכה עזה לרגרסיה לגוף האם ולחזרה לרחם. הגיבור הוא זה המבצע אינצסט עם האם (נכנס למערה, נכנס לגוף הלוויתן), יוצא מתוכה אחרי שנלחם בה ומנצח, ונולד מחדש. כל פעם מחדש. ועל כן, משאלת האינצסט מקבלת משמעות של נצחון על המוות וזכיה בנצחיות. בכך משאלת האינצסט מתגלגלת, באופן סימבולי, ממשאלה פשוטה של אינצסט קונקרטי עם האם למשאלה רוחנית של השגת האוצר, הקשה להשגה, שהוא חיי הנצח.
וכמו שאתם רואים, הגישה של יונג וגם של נוימן, היא סימבולית ומטפורית וברוח זו יש לקחת הדברים הנאמרים פה היום. זו גם הסיבה שחלוצי פסיכולוגית המעמקים חזרו למיתולוגיה, בהיותה בבסיסה נרטיב מטפורי, בדומה לחלום.
הערב נתרכז באריך נוימן, מתלמידיו של יונג, ואולי המבריק מביניהם, אשר פיתח רעיונות אלו של יונג בספריו הנודעים על האם הגדולה [3] ועל התפתחות המודעות האנושית [4].
הגאונות של נוימן בולטת בהקבלה שעשה בין התפתחות האנושות זו הפילוגנטית, להתפתחות היחיד האונתוגנטית, והתפתחות האגו והמודעות – זו הפסיכולוגית.
הנושא שלי היום הוא שלב ההתבגרות, שלב המעבר בין תקופת המאטריארכט של האנושות – שלב בו שלטו האלות הגדולות, האם והעקרון הנשי, לבין שלב הפטריארכט – שלטון האלים, האב והעקרון הגברי. זוהי תקופה שבה שלטו במזרח הקרוב אלות כמו אשתורות, אישתר, סיבול ועוד, שהיו מלוות באלים צעירים ויפים, הרבה פעמים שהוצגו כבנים שלהן. זהו השלב שנוימן קרא לו "האם הגדולה ובניה מאהביה". שכן באותו זמן האלה הגדולה היתה בעלת הכוח והבנים המאהבים שהיו חלשים וחסרי אינדיבידואליות, הוו בשבילה פאלוס להפרותה ולאחר מכן נהגה לסרסם ולהרגם, היא או שליחיה. אלו היו אלים הקשורים לטבע ולחקלאות, אשר מתו בעונת החורף וקמו לתחיה כל אביב ובכך עברו כל המעגל של מוות ולידה מחדש, עם כל הפולחנים הנלווים. אלים כמו אטיס, תמוז ואדוניס במזרח הקרוב, דיוניסיוס ביוון, אוזיריס במצרים העתיקה. ואמנם זהו שלב ההתבגרות המוקדם, הפוברטיות, שבו הבן עדיין חלש והפתוי של האם והמשיכה לאינצסט עדיין גדולים. הבן מתחיל במלחמתו להשתחרר מהאם ולהפרד ממנה, ממנה ומה שמסמלת – חוסר התפתחות, חוסר מודעות והשארות בשלב מוקדם של פאלוס והפריה.
בשלב זה הבן נתון לסכנות רבות, כאשר אינו יכול לעמוד בפני האם הגדולה – סכנות של סירוס עצמי, שגעון והתאבדות. זהו גורל הבן המאהב הצעיר במיתולוגיות, שהוא מת בגיל צעיר ובאופן טרגי והרבה פעמים אלים (הוא מסרס עצמו – כמו אטיס, מבותר לחלקים – כמו דיוניסיוס ואוזיריס, ועוד).
בשלב מאוחר יותר, כאשר המתבגר מתחזק ובעל אישיות אינדיבידואלית, הוא הופך לגיבור הנלחם באם הגדולה, נלחם בדרקון ואם מצליח להורגו, הוא מביא למעבר לשלב הפטריארכט – שלב התרבות של המודעות הגברית.
בשביל נוימן, אדיפוס הוא גיבור חלקי בלבד. שכן, הוא מנצח את הספינקס (פותר החידה שהוא מציג) ובכך הורג את הדרקון, מבצע אינצסט עם האם כמו כל גיבור, והורג את אביו – אך עושה זאת בחוסר מודעות, כאילו אינו יודע שאלו אמו ואביו הביולוגיים. כאשר נודע לו, הוא נופל חזרה למקום של הבן המאהב הצעיר והחלש המסרס את עצמו, אמנם סירוס עליון ולא תחתון – הוא מעוור את עצמו.
נחזור לסרט. גיבורנו ג'ו, הנער המתבגר, הוא בתחילה במעמד של בן צעיר וחלש, הרואה את אמו זמרת האופרה הגדולה, כאם הגדולה שאינו יכול לעמוד בפניה, ועושה רגרסיה לסמים, להרואין שמביאו לפאסיביות וחוסר מודעות. לדעתי, ניתן לראות את הזרקת ההרואין כמקביל לסירוס ולשגעון במיתולוגיה. גם בסצנה שראיתם, שהאם מושכת אותו לחדר האחורי של המסעדה, הוא עדיין הבן הצעיר והפסיבי. אך תוך כדי המפגש הארוטי עם האם הוא מתחזק ומתמרד – "את שונאת אותי", "את חולה", הוא אומר לה ומשתחרר ממנה. לאחר שהאם מספרת לו שאביו האמיתי אינו דאגלס האמריקאי, אלא אב איטלקי, הוא הולך לחפש אחר אביו הביולוגי – זה מה שקורה בסרט אחרי הסצנה שראיתם, ואף פוגש אותו בסוף הסרט. בכך הוא עובר תהליך של התפתחות ואפשרות של קשר עם האב והזדהות עמו בדרכו לעצמאותו כגבר (וכמו במיתולוגיה, יש לגיבור שני אבות!).
דיברנו על סיפור הפרידה ההכרחית של הבן מהאם וכל מה שמסמלת. תשאלו מה עם הבת? סיפור הפרידה של הבת הוא נרטיב אחר, אם כי האגו שלה עובר תהליך דומה. אך זאת להרצאה אחרת.
תשאלו איך אנו פוגשים בקליניקה סינדרום זה של הבן המאהב? אזכיר רק דוגמאות מעטות: בגיל ההתבגרות, הנטיה ההתאבדותית הרבה פעמים קשורה לקושי להיפרד מהאם. אצל גברים סימפטומים כמו אימפוטנציה, שפיכה מוקדמת, הומוסקסואליות לעתים קשורים לפחד עמוק ובלתי מודע מגוף האשה. בדפוסי דינמיקה בין גבר ואשה ביחסים זוגיים אנו יכולים לפגוש סינדרום זה. ועוד ועוד.
כמה מילים על שם הסרט "לה לונה" – "הירח". הסרט כולו עומד תחת השפעת האשה והאם. הירח נחשב ברוב התרבויות כסמל נשי, לעומת השמש הנחשב לסמל גברי. הירח השולט בלילה, ממלכת הלא-מודע הנשי, נותן אור רך ולא מאפשר אבחנות חדות בין הדברים. מסמל גם הצד הנשי שיכול לשגע – ומכאן המילה Lunatic – משוגע. וראינו כיצד האם יכולה לשגע הבן.
מקווה שהצלחתי, בזמן הכל כך קצר שהיה לי, להעביר הרעיון הבסיסי של יונג ונוימן על הבן המאהב והאם הגדולה.
ביבליוגרפיה
[1] Freud S., Totem and Taboo. Vintage Book, 1918
[2] Jung C.G., Symbols of Transformation. Bollingen Series, Collected works, vol 5, 1956
[3] Neumann E., The Great Mother. Princeton Uni. Press 1963
[4] Neumann E., The Origins and History of Consciousness. Princeton Uni. Press, 1954
